פסק-דין בתיק ע"פ 46071-01-13

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' זיסקינד) הרשיע את המערער בעבירה של תקיפת שוטר (סעיף 273 לחוק העונשין, תשל"ז-1977) ובעבירה של איומים (סעיף 192 לחוק הנ"ל). בעקבות ההרשעה נגזר עונשו ל- 30 ימי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לקנס בסכום של 100 ש"ח או עשרה ימי מאסר תחתיו ולפיצוי למתלונן, בסכום של 1,000 ש"ח. הערעור מוסב הן על עצם ההרשעה בדין והן על גזר הדין.

האירוע נשוא כתב האישום ארע בשנת 2006, בתחנת משטרת שלם. המערער, עו"ד במקצועו, הגיע לתחנה על מנת להסדיר ליווי של שוטרים לשם עריכת ביקור בנכסים לשם אומדן שוויים במסגרת הליכי הוצאה לפועל. בעת שהותו בתחנה ביקש לברר מה ארע לשתי תלונות שהגיש כלפי אדם שהתנכל לו בהליכי הוצאה לפועל. רמ"ח תחנת שלם, יצחק יוספוב (ולהלן: המתלונן), בדק במחשב ואמר לו כי התלונות נגנזו בעילה של חוסר עניין לציבור.

עד כאן - העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

בית משפט קמא קבע, כי המערער הגיב למענה שקיבל מן המתלונן תגובה סוערת, איים כי יירה טילים לעבר המשטרה, "יפוצץ אותה ויראה לה מה זה", וכן איים על המתלונן כי יסטור לו. עוד קבע בית המשפט כי המערער דחף את המתלונן וביצע בכך עבירת תקיפה כלפיו. בנוסף נקבע, כי המערער דחף כסא במכוון לעברו של המתלונן, הכסא פגע בידו של המתלונן ובכך ביצע עבירת תקיפה נוספת כלפיו. בית משפט קמא זיכה את המערער מעבירה של העלבת עובד ציבור, לאחר שקבע כי המילים "שקרן, חוצפן" שהשמיע כלפי המתלונן אינן עולות כדי העלבה בנסיבות העניין ועל פי המבחנים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו, וכי ביטויים אחרים שיוחסו למערער לא הוכח מעבר לספק סביר כי נאמרו (רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, מיום 13.8.08; דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, מיום 11.7.11).

לטענת המערער, טפלו לו המתלונן וחבריו אשמת שווא.

לא נמצאה לנו עילה להתערב בממצאי העובדה של בית משפט קמא. הממצאים מבוססים כראוי על עובדות ועל קביעות מהימנות, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן.

כך, למשל, הטענה לפיה לא הזהיר עצמו בית משפט קמא מפני הרשעה על יסוד עדות יחידה בכל הנוגע לאיום שיירה טילים לעבר המשטרה ויפוצץ אותה מתעלמת מן העובדה שבמענה לאישום אמר המערער, מיוזמתו, "זה החל בבדיחה שאמרתי שאגיע למשטרה עם קטיושה" בצדק רב סבר בית משפט קמא כי יש בכך משום תמיכה בגרסתו של יוספוב.

ועוד לא מצאנו כי יש בסתירות מסוימות עליהן הצביע המערער כדי לשמוט את הבסיס מתחת להרשעה. העדים העידו על אירוע שהתרחש שנים מספר בטרם מועד העדות, אין המדובר בסתירות של ממש, ומכל מקום, המדובר באירוע דינאמי, שייתכן בהחלט כי כל אחד מן המעורבים בו יראה את הדברים באופן שונה במעט מן האופן בו התרשם חברו. לא למותר להעיר, כי כעולה מן הפרוטוקול, ניתן להתרשם כי העדים, כולם אנשי משטרה, הקפידו מאוד בדבריהם, ונמנעו מלייחס למערער את מה שלא היו עדים לו הם עצמם בפועל. כך, למשל, העיד החוקר אטיאס כי לא היה בתחילת האירוע ולפיכך אינו יכול להעיד אם אכן השמיע המערער את האיום כי יירה טילים לעבר המשטרה.

אשר לדחיפת הכסא לעבר המתלונן, בית משפט קמא היה ער לכך שאחד העדים, מוניר באדר, טען בעדותו כי הכסא לא פגע במתלונן. אולם בעניין זה ראה בית המשפט להעדיף את גרסתו של המתלונן עצמו, שחש בפגיעה, ושל שני שוטרים נוספים שהיו עדים לכך ותמכו בעדות המתלונן. גם במקום זה נעיר, כי מן הפרוטוקול עולה שהמתלונן ביקש לדייק בדבריו והבהיר כי "לא היה מצב שהנאשם הרים את הכסא וזרק אותו לתוך החדר", אלא שהפגיעה הייתה תוצאה של הדיפת הכסא לעברו. לא למותר לציין, כי במכתבו למח"ש 19.2.06 (נ/2) כתב המערער במפגיע כי הכסא, אותו הזיז, לטענתו, על מנת לצאת מן החדר, "נגע" בידו של המתלונן. בנסיבות אלה נראה כי ממצאי העובדה של בית משפט קמא מעוגנים היטב בחומר הראיות, וכי האמון שרחש כלפי המתלונן בדין יסודו.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לאפשרות להימנע מהרשעה ולהסתפק בקביעה שהמערער ביצע את העבירות שבהן הורשע. אכן, מלכתחילה, לו הוגש כתב האישום בסמוך לאירוע או בתוך פרק זמן סביר, לו התנהל המשפט בקצב מתקבל על הדעת, ולו ניתנה הכרעת דין בסמוך לסיומו, לא היינו רואים לקבל את הערעור בנוגע לביטול ההרשעה. אלא שכתב האישום הוגש בחלוף קרוב לשלוש שנים ממועד האירוע, התיק עצמו החל להתברר לגופו בחלוף כשנתיים מעת שהוגש כתב האישום, והכרעת הדין ניתנה קרוב לשנתיים לאחר הגשת הסיכומים. מעת האירוע חלפו, אפוא, שבע שנים. נראה בעינינו כי המדובר בפרק זמן חסר פרופורציה, בהינתן טיבו של התיק, המתייחס לאירוע ממוקד וקצר, אין בו כל מורכבות משפטית, וכמות העדים שצריך היה לשמוע בו הינה מועטה ביותר. מסקנתנו היא, כי בנסיבות אלה יש ליתן משקל של ממש לעינוי הדין שנגרם למערער.

לפיכך החלטנו לקבל את הערעור במובן זה שתחת ההרשעה שתבוטל, תבוא קביעה כי המערער ביצע את העבירות שפורטו בהכרעת הדין. משכך, דין עונש המאסר על תנאי והקנס להתבטל. הפיצוי למתלונן יישאר על כנו (ראו רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418; רע"פ 8487/11 חברת נמלי ישראל נ' מדינת ישראל, מיום 23.12.12).

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  י' אדר תשע"ג, 20 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: